לפיד

נוער "לפיד" 1963 – 1965

1. אברהם רבקה

2. אמיר מרים

3. אסיג עליזה

4. בנדיקס שולה חנה

5. באופלד ליאורה

6. בורכוב זיוה

7. גולדשטין דניאלה

8. ושדי דרורה

9. לוי רפאלה

10. מעברי גבריאלה

11. כליף פרחיה

12. ליבוביץ נעמי

13. סלח מונירה

14. פטל אסתר קיטי

15. פיש פינקוביץ חנה

16. פינמן אילנה

17. רוזנפלד יפה

18. שבילי גאולה

19. שושני רחל

20. אשכנזי אברהם

21. ברנשטן יוסף

22. בורנשטין צבי

23. ברוכמן יעקוב

24. גורי משה

25. גינצבורג יהושע

26. גזל צבי עזרא

27. גם זו לטובה רחמיאלה

28. גרוסמן שמואל

29. חביב שלמה

30. כהן מרדכי

31. לוי דוד

32. לבני אריה

33. מזרחי אברהם

34. עוזרי דן

35. פרחן הרצל

36. פעור מרדכי

37. פורת יוסף

38. שבתאי כרמל

39. שיפלדרים דב

40. הרשקוביץ משה

41. נוימן אברהם

42. אזולאי אברהם

43. מדמוני דרור

44. פישר דוד

45. אלבאז שולמית

46. מסיקה תמר

47. ליפמן דליה

48. שיטריט אהובה

49. הירש רות

50. טרקובסקי יצחק

51. קאום גזילה טובה

52. כהן אסתר

53. עוני בנימין

54. צדוק אורי

55. צדיק יצחק

56. לוי איתן

57. חנון חיה

58. במבלק חנוך

59. ברגר אורה


חברת נוער "לפיד" בסימן שנת היובל
בספטמבר 1963 התאספו ובאו מכל קצווי הארץ כארבעים נערים ונערות בני 13-14, צעירים, מבוהלים, מבולבלים, שרצו מאוד ללכת לקיבוץ וחלקם כאלה שהקיבוץ היה פתרון נהדר בשבילם בנסיבות חייהם באותה תקופה.
להתחיל חיים חדשים, להכיר חברים חדשים, מקום חדש, אנשים חדשים, מחנכים ישירים, וכאלה שחשבו שתפקידם לחנך אותנו...
ממרום שנותינו היום, אנחנו יכולים להבין כמה המעבר והקליטה היו לא פשוטים, חברה סגורה שהחדש בה הוא חריג, שונה. לא קלה הייתה הדרך...
במהלך שנת 1963-1964 חלק עזבו, חברים חדשים הצטרפו, חלקם רק עברו כאן למספר חודשים. בכתה יו"ד נוספו והצטרפו נערים חדשים, ומכאן המשכנו, עד מאי 1967, כשמדי פעם מישהו נשבר מגעגועים, ועזב.
הקבוצה שנשארה המשיכה יחד בימים טובים וגם בימים פחות קלים. המון געגועים הביתה. ובכל זאת הרבה חברות, אהבה ודאגה אחד לשני. למדנו המון - התחנכנו לעבודה, לחלוק חדרים עם חברים נוספים, ארבעה נערים בחדר אחד, לעתים לא היה קל.
המורים שלנו היו מנחם גולן ואהרון חרמוני, שהיו אז בני גילנו היום, וורדה המטפלת, גם היא בת גילם. אז נראו לנו הכי זקנים בעולם... ציפורה דור המחסנאית אשר על הבגדים והטיפול בהם. ואורה אשכנזי הצעירה יחסית להם, זכרם לברכה!
בשנה השנייה הצטרף יוסי שילוני ז"ל כמדריך חברתי לשנתיים עד שיצא ללמוד ונפל במלחמת ששת הימים.
במאי 1967 כשהחלו לגייס חברים לקראת המלחמה, הפסקנו ללמוד וחלק מהבנים התגייסו מיד. היתר נשארו במשק, ובעצם נשאו את עבודות השדה והמשק על כתפיהם עם הכיתה המקבילה במשק ועם החברים המעטים שלא גויסו.
לאחר המלחמה רובנו התגייסנו ומכאן נפרדו דרכינו לשנים רבות! חלקנו חזרנו מהצבא והקמנו כאן משפחות, רוב החברים פנו איש איש לדרכו ברחבי הארץ והעולם.
מקץ עשרים שנה התעורר רצון גדול לאסוף את החברים, להיפגש ולדעת מה קורה עם כולם. ארבעה חודשים לקח ללקט את הכתובות ולאתר את החברים, וביום
8.8.1987 נפגשנו כאן בעין חרוד אחרי עשרים שנה לפיזור. מאז אנחנו שומרים על קשר ונפגשים מדי פעם. חלקנו נשארו חברים קרובים וממשיכים בקשר הדוק.
בדרך איבדנו את חברתנו הטובה והיקרה דבורה זהבי ז"ל ומדי שנה, כבר עשר שנים, מתאספים סביב קברה. ואת חברנו שמוליק גרוסמן ז"ל.
כאמור, השנה אנחנו מציינים יובל שנים לתחילת דרכנו המשותפת, כשאנחנו עדיין צעירים ויפים - ואוי למי שיגיד אחרת - רובנו מגדלים משפחות, ילדים, נכדים, ומשתדלים לשמור על קשר בשמחה. נקווה שכך נמשיך גם בעתיד ונוסיף וניפגש בשמחות!
למפגש הגיעו חברים מכל רחבי הארץ : מכמון ועד איילות, 27 חברים, ורבים עם בני ובנות הזוג. גאולה, דני, אברהם אשכנזי, רמי, רותי הירש, ועליזה, מאוד הצטערו שלא יכלו לבוא וביקשו למסור ד"ש חם לכולם.
לצערנו ישנם חברים שלא הצלחנו לאתר עד היום וליצור אתם קשר וחבל. עושים מאמץ לאתר את האחרונים שלא איתרנו, כדי להיפגש כולנו בפעמים הבאות, היה מרגש ומהנה.
נמשיך לשמור על קשר ולהיפגש תמיד בשמחה.
שולה זוהר, דליה שגיא, אריה ליבני ורפאלה רענן.

מקמה מאת אביבה וליק - הוקראה בערב מפגש היובל של חברת הנוער לפיד
שלום לכם חברים, רק אתמול עוד היינו ילדים, אחר כך נערים צעירים, אתם קולטים, חלפו להן כבר חמישים שנים. זה כבר יותר ממחצית מהחיים. היינו קצת נאיביים, נערים פוחזים אבל אידאליסטים עם גאווה שזו המולדת ואין בלתה.
היינו אופטימיים חסרי תקנה. גאים להיות שייכים כי לא העלינו בדעתנו אז קרבות רחוב עם סכינים, מטעני נפץ וסחר בנשים, פוליטיקאים מושחתים, פדופילים ושאר מרעין בישין.
כשהרעות הייתה רעות שרנו באמת ובתמים עם כבוד רב ללחנים ובעיקר למילים.
כשבפרדסים לבלבו העצים, והפרי הפיץ ריחו למרחקים, ידענו אז שנראה את הימים האחרים. כמו הדרך אל הכפר שהייתה זרועה בעצי האלונים והאלה, כי אז בימים האחרים ההר היה ירוק כל ימות השנה והשיטה פרחה גם בבית הערבה.
בפרדס ליד השוקת היה ריח למים גם בשעות בין הערביים, ותמיד הייתה ערימה של חברה על הדשא. על שפת ים כנרת התהלכנו יחפים, אוחזים יד ביד כי זו הייתה התגלמות האהבה והאינטימיות כשהיינו לבד.
ואתם זוכרים איך היו כאן פעם שקמים. קצת בשמש, קצת בצל והבנות צחקו וענו בזמרה "היי הליל". ובלילות שרה הרוח על חלקת אלוהים הקטנה, על פיסת שמים, על הדבש ועל העוקץ.
הצניעות הייתה סמל וגאווה כי כולנו היינו באותה הסירה. אז איפה הם הימים האחרים? ואיפה הן הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן? עם טורייה ועם שברייה, סרפן, אולי נראה אותן אם נצליח לראות את הימים האחרים.
אתם זוכרים את השירים ששרנו אז? את שמי הפז כשהייתה מלכות אפילו לחרמון והאוהבים ששטו על גלי הרוח, נישאו על כפיים לקטוף כוכבים בשמים. אפילו לסימונה מדימונה שרנו על אהבה יוקדת לשחורה ולנאווה. ושחרחורת הייתה סמל לבריאות, ליופי וכמיהה להיות כמותה. והיום? שזופה זה מרשם למחלה שזקוקה להקרנה.
מי זוכר את ריחו של עץ הרימון? ותות שדה מרמת השרון שהיה לו טעם מתוק כמו של הטבע והיום נשאר ממנו רק הצבע. והשוק שהחליף צבעים בלי הרף כי תוצרתו צמחה על אדמה רחומה ולא אדמה עם לב של אבן.
כי גם אם היה רע, והמיסים עלו, והשערים ננעלו אמרנו זו ארצנו היחידה ואין זו אגדה. וביום סגריר או יום בהיר ידענו, אנחנו לא נפסיק לשיר.
ושוב יצאנו אל הדרך. אוחזים יד ביד כי היינו עם אחד, לב אחד. וידענו אז כי דרכנו לא לשווא. ידענו גם מה אומרות עינייך כי היה לך עניין עם פועלי הבניין. עם מנגינת החליל צעדנו בהר, בעמק ועל כל שביל, כן זהו, היו גם כאלה אי-אז בימים.
מי העלה בדעתו שממטרה יכולה לפזר פניני אורה? וכשנשיר את המזמור יעלו מים מן התהום. הלוואי שהיינו יכולים לעשות זאת גם היום כשהארץ מתייבשת והכנרת מתחננת.
אתם זוכרים את הימים בהם נערה יפת עיניים הלכה לבדה בין הערביים וכששמעה קול פרסה, פגשה רוכב צעיר ישוב על גב סוסה. וכששאל אותה "לאן ילדה" השיבה "להרים" והוא אביר שכמותו הרים אותה על סוסתו.
תנסו לדמיין היום נערה שהולכת לבד אל ההרים, יש לה סיכוי לצאת בחיים? מי יגיד לה בואי איתי אל הגליל כי היום זה יום אביב ונוכל להתהלך סביב סביב. ומי ילך היום בעקבותיה על אדמה עיקשת וצרובה? והיא כמו איילה תועה בערבה תחפש את ציוני הדרך כי לא תרצה הרחק לנדוד, ומעל פסגת הר הצופים תראה עיר עוטפת אור. כי זאת ירושלים שהייתה פעם ירושלים של זהב עד שבאו אוהדי בית"ר והפכו אותה לעיר באפור.
אוי חברים, מה אגיד מה אומר, יכולתי להמשיך כך אתמול היום וגם מחר. לחבר בין המילים, לקשר בין האירועים ולהתאים את השירים, אבל עייפתי והחלטתי להשאיר זאת לחגיגות השישים.
ובכל זאת אסיים בנימה קצת יותר אופטימית מחד כי היום הוא בכל זאת יום מיוחד. לא נורא נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את לבנו לשכוח וכי בארץ הזאת נולדנו, בארץ הזאת נחיה ונשב בה, יהיה מה שיהיה.